מחבר: admin

לאחר  שנותקתי מיחידתי ביום הכיפורים, הופניתי במוצאי היום הזה לג'וליס, שם יענקל"ה שפיר ואני צורפנו, כדי  לעזור  בהקמת פלוגת חרמ"ש,  בתוך כוח נתי  בפיקודו של צוריאל.  שנינו הכרנו היטב  את הנגמ"שים, שהיו כלי  חדש  בצה"ל  ואת כליי  הנשק ובעיקר  המא"ג, שהיו זרים  ללוחמים  המצורפים,  שרובם רק נחתו משהות ממושכת בניכר. עשינו אימון נהיגה וירי זריז לכולם. הנגמ"ש אותו הוצאתי מהימ"ח ובו נהגתי כל המלחמה היה מספר .001 עד יום ד' בבוקר אימנו את כל המתקבצים, בלוחמה מנגמ"ש, שהיה כלי זר להם לחלוטין ועשינו מלאכתנו נאמנה. ב

ג'וליס גם פגשנו את "הסוס הלבן," שהיה הרס"ר המיתולוגי והמפחיד של הבסיס, באותם ימים. הוא התנהג למופת, קיבל את שרידי הלוחמים שחזרו שבורים מהתעלה ודאג לכל מחסורם. לא אשכח את התמונה, איך הצעיד אותם בשלשות לחדר האוכל, אנשים שבורים בנפש ובגוף. ביום ד' עלינו על מובילים לרמה, פרקנו את הנגמ"שים בבית המכס העליון ויצאנו כפלוגה מלאה ומסודרת בעת חניה ליד קונייטרה, חטפנו מטח מרעין בישין.

שם חטפנו התקפת מטוסים ושאר לכיוון החזית. קטיושות; אני שהייתי סגור ומנמנם בתוך תא הנהג, ראיתי שטנקיסט, שהכנסנו לקו החזית וישב על סיפון הנגמ"ש שלי, חטף רסיס בצוואר ודימם למוות. בערב בעוד אנו נקראים בדחיפות לחניון הטנקים הגדודי, שהותקף ע"י כוחות חי"ר סוריים, נפגע המ"פ צוריאל בברכו ופונה לתאג"ד; למותר לציין שלא הגענו לעזור לגדוד המותקף.

אחרי ימים רבים של מלחמה, סטטית ברובה, לייצוב קו התילים במובלעת הסורית, הוכרזה הפסקת אש.   אנחנו קיבלנו משימה, להחזיק את תל מרעי, שישב אל מול הכוחות הסעודיים. באותם ימים חזר צוריאל לפקד על הכוח. יענקל"ה שפיר ואני, שביקשנו לחזור ליחידתנו המקורית, סופחנו בשלב א' לכוח סיור קטן בפיקודו של צביק"ה, שם החיים היו טובים יותר ואף "מצאנו" ג'יפ סעודי מעניין, ששימש אותנו, גם לנסיעה הביתה ואפילו לנסיעה להלוויה של בן גוריון בשדה בוקר; עד שהמח"ט חמד אותו. סיפורי הג'יפ והנסיעות בו,כולל איך מתדלקים ג'יפ שלא רשום בשום מקום, ואיך מחביאים אותו מהחומדים למיניהם, עוד יסופרו.

עת מסרנו את,1974 לאחר מספר ימים חזרתי ליחידתי הפגועה והמשתקמת, את רוב הזמן עד ליוני 1974, עת מסרנו את החרמון הסורי לכוח אוסטרי, ישבנו בחרמון הישראלי ובשיא החרמון (2800 מטר) בקרבות קשים מאוד, שגם הם ראויים לסיפור נפרד.

עוד סיפור קטן, ביום חמישי, בשבוע הראשון נסענו למחנה "צנובר" לתדלק ולקבל ציוד עבור הטנקים בחזית, שם מצאתי את הנגמ"שים של הפלוגה המקורית שלי, כולם פגועים, כולם עם מכתבים וציוד אישי של חבריי, שלא ידעתי מה עלה בגורלם. שם גם אמר לי רס"ר חכם, שכולם נהרגו למעט אחד, דבר שלמרות האמת המרה גם היא, היה פרי דמיונו הקודח. מכ60- לוחמים נהרגו 23 ונפצעו 22 .

אשמח לשמוע ממי שזוכר אותי מאותם ימים.

 

עם שחרורי מחיל השריון ב- 71 כמט"ק פטון, הועברתי ליחידת מילואים חדשה שאמורה הייתה לקבל טנקי שוט מדור ישן יותר ממחנה צאלים. מאחר והיו עיכובים בהקמת היחידה הזו, התייצבתי עם פרוץ המלחמה ביום ראשון 7 באוקטובר בבסל"ש ג'וליס. חבר קרוב סידר לי "פרוטקציה" להתקבל כנהג זלדה בכוח החדש שהוקם ע"י נתי גולן ז"ל, מאחר ובסוף השירות שלי עברתי קורס מהיר על כלים אלו במדור נט"ר.

כידוע שלבי התארגנות בימים אלו של המלחמה היו מבוהלים ביותר, ועל כן עלינו לרמת הגולן לאזור עין זיוון ופתחת קונייטרה ביום רביעי 10 באוקטובר, במסגרת פלוגת סיור וחרמ"ש של כוח נתי. למחרת בבוקר נכנסנו ככוח עזר להמשך ההבקעה בכיוון חאן ארנבה, וכאן נלחמנו כ6- ימים רצופים כאבטחה לטנקים של כוח נתי ושל חטיבה ,679 תוך כדי הפצצות של מטוסים סוריים וארטילריה, שבסופם השתתפנו בטיהור אזור ג'בע ומזרחה לכיוון כפר נאסג.'

בסוף השבוע השני של המלחמה הצטרפתי כטנקיסט לפלוגה של קרני, שעשתה רבות ונצורות בכל ימי הקרבות בהשמדת טנקים סוריים ועיראקיים בציר הארוך שבין חאן ארנבה תל אל קרין  וג'בע …. והספקתי להילחם עימם בציר הצפון מערבי בין כפר נאסג' עד תל מרעי. האירוע הזכור לי ביותר משבוע זה הוא ירי ישיר שביצעתי במקלע 0.5 )שכידוע היה לרוב "תקוע" עקב מעצורים( לעבר סוחוי שצלל בגובה נמוך לעברנו עד להפלתו בסמוך אלינו. כמובן שהרבה כוחות ירו לעברו, אך "נראה לי" כי אני ועדיאל קרתי, שירה אף הוא לעברו,  אכן הפלנו אותו. הימים הבאים בחניון החשוף למרגלות תל מרעי בקור עז היו מפרכים ומתישים, אך

שמרנו על המוראל במשך כל 8 חודשי המילואים.

כסטודנט בטכניון ארגנתי מערכת הרצאות עם פרופסור הלל רובין מהטכניון, שהקדיש לנו באהבה שעות רבות ומעניינות ביותר בלימוד מסיבי של מכניקת הזורמים ונושאי הנדסה שונים.כמובן שהחזרה ללימודים ולשגרה  הייתה קשה, אך בעיקר העצב  הרב על  חברים רבים מפלוגת הפטונים  בסדיר שלי, שנפלו בגזרה המצרית גרם לנו לדכדוך ולמועקה.

עומס המילואים הרב במסגרת גדוד 266 בשנים שאחרי המלחמה הכבידו על כולם ואין ספק שהמנהיגות של קרני, משה לוי, זמל, זרחי ואחרים עזרה לכולנו להתגבר על עומס זה.

כיום הנני מהנדס פרויקטים במפעל ביו-טכנולוגיה לאחר 30 שנות עבודה נהדרות כמהנדס בכיר בארץ ובארצות הברית במסגרת חברת אינטל העולמית. השתתפותי הפעילה בבניית שלושת מפעלי החברה בארץ מקדמת את ישראל בכל מישור טכנולוגי ותעשייתי.

למזלי אשתי ושלושת ילדי מתעניינים בהיסטוריה המורכבת של המלחמה הקשה, ושמחו לבקר איתי באתרי הקרבות ברמת הגולן.

נפלה בידי הזכות להשתתף בצוות הארגון של הכנס החשוב הזה, ואני מודה על כך לגבעתי, קרני, משה לוי ואחרים.

יום כיפור ,1973 חודשיים לאחר שחרורי מהשירות הסדיר, סידרתי את החדר וחצי ששכרתי בגבעתיים עם ארזה, לימים אשתי. תנועת רכבים ברחוב משכה את תשומת ליבנו, ואז הסתבר שפרצה מלחמה.עם שחרורי מהשירות הסדיר הוצבתי בפלוגת סיור אוגדתית )אוגדה ,(252 אוגדת סיני. נקודת המפגש

שנקבעה לנו הייתה בית השריון בתל-אביב, לשם הגעתי בשעות אחה"צ של יום שבת. במקום היו מספר חיילים וכיוונו אותי לג'וליס, שם אולי אמצא את היחידה או שאצטרף לכוח שיורד דרומה. בג'וליס שררה אנדרלמוסיה שלמה, שם פגשתי את נתי גולן, להערכתי ביום ראשון ה8- לאוקטובר. כשנודע לנתי שאני חרמשניק משוחרר טרי, מינה אותי למפקד נגמ"ש מג"ד )לדעתי זה היה מינוי בזק שהראיון עבורו

נמשך כדקה  עד דקה וחצי.( הבקשה הראשונה של נתי הייתה שאמצא לו צוות לאייש  את הנגמ"ש. הסתובבתי בבסיס והצלחתי לצוות את הנגמ"ש – את חלקם הגדול של האנשים לא הכרתי, אך הם שמחו

להצטרף מתוך רצון להגיע לחזית. שני אנשי צוות זכורים לי היטב, שמואל דיין שהכרתי מהסדיר ושמח להצטרף כלוחם ואיתן נבון שלא הכרתי, אך טען שהוא יודע לנהוג בנגמ"ש. בשיחה איתו הסתבר לי שגם הוא משוחרר טרי ונשוי כמה חודשים. את מיומנות הנהיגה בנגמ"ש  הוא רכש בקורס נהיגה, אך לא היה לו ניסיון שטח. הסכמתי להצטרפותו, כיוון שנהגים היו מצרך נדיר באותם ימים, וידעתי שבנהיגה עם מדף סגור,  חשובה יכולת התקשור עם המפקד; מההתרשמות הקצרה האמנתי שזה יעבוד.

ביום רביעי עלינו לרמה. לדאבוני הרב, את סיני הכרתי היטב; אך הרמה הייתה לי זרה לחלוטין והבנתי שלפלוגה שלי לא אצטרף עוד. זכור לי שהשמועות היו שאנו יורדים לסיני ואז לרמה ושוב לסיני; כך שביום שם חטפנו הפגזה הגענו לבית המכס העליון; רביעי על האוטובוסים היה ברור שהפור נפל על הרמה. –זיוון. בזמן ההמתנה זכורה לי התקפת מטוסים אך המשכנו די מהר לשטח הכינוס ליד עין ראשונה.

ידידותית )של מטוסינו( על הכוח ונודע לי על 2 – 3 נפגעים מפלוגת החרמ"ש )אני לא משוכנע באמיתות זיכרוני, אך אשמח אם עוד מישהו זוכר את האירוע, אם אכן הוא קרה ומי הם אותם נפגעים.( מנקודת הזמן הזאת ציר הזמן אבד לי. ימים מסתבר היו לשעות ושעות לימים. זכורים לי אירועים, אך קשה לי למקמם על ציר הזמן, וישנם אירועים שאיני זוכר כלל. גם האירועים שזכורים לי הם מתוך ראיה של חייל עם ראית קרב מצומצמת וזיכרון סובייקטיבי.

אני יודע שהייתי שם, אני זוכר את ריח המוות, את צעקות הפצועים, את מראות המתים והרכבים הבוערים. לכן , את המעטים הזכורים לי ושהטביעו בי זיכרון עמוק אספר. הכוח פרץ  דרך  קוניטרה  והגענו  לחאן-ארנבה  כשבדרך  זכורים  לי  חוטי  הסגרים  שעברו  מעלינו.  משם

התקדמנו  לכיוון כפר נאסג.' בשלב מסוים הטנק של נתי נפגע, והוא עם עוד 2 – 3  אנשים עברו לנגמ"ש המג"ד  )הנגמ"ש  בפיקוד שלי.(  עם הצטרפותם )לימים נודע לי  שהמצטרפים היו משה לוי  – הקמב"ץ, אלי זעירה ואם איני טועה גם קצין הקשר( הצפיפות בנגמ"ש הייתה בלתי סבירה. זכור לי ויכוח קצר כשמשה לוי ניתק אותי מהקשר, כיוון שהיה קמב"ץ, הוא היה צריך את החיבור לקופסת הפיקוד; כעסתי על כך.

הפגיעה  בנגמ"ש  הייתה  ליד  כפר  נאסג.' אני לא זוכר אותה,  זכור  לי  המגע עם הקרקע;  כנראה הועפתי מההדף כאשר הטיל פגע בחזית הנגמ"ש ויצא תוך כדי העפת המכבש )הדלת האחורית של הנגמ"ש.(

קמתי ללא פגע ורצתי מערבה, טנק הופיע משום מקום ועליתי עליו, מצאתי את עצמי במכתש עם מספר חיילים מסביבי שאיני יודע מי הם עד היום. )גבעתי טוען שייתכן והוא זה שאסף אותי – אם זה נכון – תודהרבה.(!  לימים נודע לי ,שגם משה לוי שרד את הפגיעה ונתי המג"ד נפצע. כל יתר הלוחמים נהרגו בפגיעה –8 במספר.

זכורה לי המתקפה על הדיביזיה העיראקית, שכבתי על הסוללה עם מכשיר קשר ומשקפת בניסיון לאתר  משלחי סגרים.  אני זוכר את קולו של משה בקשר מנהל את הקרב )קרני טוען שזה היה 4 שעות לאחר שנחלצנו מהנגמ"ש הפגוע.( בלילה הגיעו משאיות הספקה, ואני שכבתי במארב סביב הגדוד להגנה מפני התקפה אפשרית של קומנדו סורי ) אין לי מושג איך הגעתי לשם.(

אירוע אישי נוסף, שמלווה אותי 40 שנה, קרה כאשר ירדנו מהקו, ומשה לוי קרא לי וביקש שאצטרף לג'יפ של חבר'ה מהרבנות לזהות את נפגעי הנגמ"ש. הגעתי לבית הקברות בנהריה בשעות הערב. מספר אוהלים הודים מוארים היטב, כאשר אנשי הרבנות סביב שולחנות מנסים לזהות את הנופלים. חייל דתי ניגש אלי והציג לי את רשימת נפגעי הנגמ"ש שהתבקשתי לזהות. בראש הרשימה התנוסס שמי. רק לאחר שכנועיםמ שאני המזהה ולא המזוהה, פרצה שמחה בין אנשי הדת וזכיתי בברכת הגומל. לימים נודע לי שהייתיברשימת הנעדרים והודיעו על כך להורי. מלאכת הזיהוי לא הייתה קלה בלשון המעטה, והיא חקוקה בליבי.

השתחררתי  במאי  1974  מהמלחמה  והמשכתי לעשות מילואים  עם גדוד 266  בהתחלה כרס"פ פלוגה ג' )קרני – מ"פ( ולאחר מכן עם פלוגת החרמ"ש )עדיאל – מ"פ.( שוחררתי סופית ב- 1996 ואני בן 45 שנה .

נישאתי לארזה באוגוסט 1974 נולדו לנו 2 בנות.

בחברה בתחום הביוטכנולוגיה. כיום אני שותף 1983 ואני עוסק מאז למדתי לימודים אקדמאיים,ביוטכנולוגית, המפתחת תרופות בהנדסה גנטית ומעבירה טכנולוגיה זו למדינות שונות בעולם.המפגש לאחר 40 שנה והעלאת הזיכרונות לא קלים לי.קרני ומשה טוענים שזו חובתנו לאותם נופלים בקרבות להגנת המולדת.

לא יכולתי לעמוד בפני טיעון שכזה!